מנחם בגין היה ללא ספק אחד האישים הידועים, החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. עד היום סבורים ישראלים רבים, בייחוד אלו שעולמם הפוליטי עוצב בשנות ה-70, כי מנחם בגין היה ראש הממשלה המוצלח ביותר בתולדות מדינת ישראל.
האוניברסיטה ציבורית שייכת לציבור. במקרים שבהם קיים ניגוד עניינים בקביעת מטרות האוניברסיטה ודרכי השגתן בין הציבור לבין עובדיה האקדמיים, המנהליים, הסטודנטים וספקיה, הרי שמוטל על חבר נאמני האוניברסיטה לפתור את ניגוד העניינים לטובת הציבור.
אין זה דבר של מה בכך לנסח כותרת האוחזת בלוז העניין שבו ספר עוסק. כזוהי כותרת ספרו של לב גרינברג המחזיקה בתהליך אוסלו בשני קצותיו ומחזירה אותנו אל אותו תהליך שלום שסופו מלחמה ועוד מלחמה.
יש משהו מתעתע בספרו של ההיסטוריון יואב גלבר. זהו ספר עב כרס, שכולל 513 עמודים של טקסט ו-126 עמודים של הערות שוליים, ביבליוגרפיה ואינדקס, אשר נראה במבט ראשון כספר מלומד שמתאר את התפתחות הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם ובישראל.
בשנת 1976, בנאום המרכזי שנשאה בוועידת המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, שבסופה נבחר ג'ימי קרטר כמועמד המפלגה לנשיאות, העלתה ברברה ג'ורדן המנוחה קריאה ברורה: "זו הסכנה הגדולה שלמולה ניצבת ארצות הברית: שנחדל להיות אומה אחת ונהפוך להיות אוסף של קבוצות אינטרס: עיר נגד פרבר, אזור נגד אזור, אדם נגד אדם..."
בעשור האחרון פורסם יבול עשיר של ספרות מחקרית על אודות מדינת ישראל, הנכתבת מנקודת ראות ביקורתית, היינו כזאת המצביעה על פערים בין הבטחות לקיומן, בין נורמות לפרקטיקות בין הצהרות לביצועים.
המאמר יעסוק בהצעת הפוליטיקה הבין-תרבותית של ההיכרות כחלופה תיאורטית ופוליטית לשיח הרב-תרבותי הליברלי של ההכרה. לצד ההישגים שהביאה עמה הפוליטיקה של ההכרה הליברלית במעמד הקהילות המוחלשות בדמוקרטיות המערביות – בעיקר באמצעות מדיניות של זכויות קיבוציות – הרי שהמרחב בין התרבויות נותר כמעט יתום מעשייה, המשגה וניסוח.
שתי "מהפכות חברתיות" שהתחוללו בצבא בעשור האחרון צועדות לקראת התנגשות: "המהפכה הפמיניסטית" אל מול "המהפכה הדתית". זוהי התנגשות בין נשים ודתיים, הקבוצות אשר הגבירו את נוכחותן במקצועות הלחימה במהלך העשור האחרון.
במאמר זה אבקש לבדוק כיצד זהות קווירית יכולה לסייע ביישוב המתח שבין פוליטיקה אוניברסליסטית ליברלית, המושתתת על הענקת זכויות שוות לפרטים ומתעלמת מקטגוריות קיבוציות, לבין פוליטיקה של שונוּת, המבוססת על יחס שוויוני לזהויות שונות ועל רצון לשָמֵר פלורליזם תרבותי.
שביתת ארגוני הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות ושביתת ארגון המורים העל-יסודיים בחורף תשס"ח היו ביטויים של אי-השקט הפוקד את מערכת ההשכלה הציבורית ככל שהיא הולכת ומופרטת כחלק מפירוק מדינת הרווחה.
