את החלק הראשון הנחה ראש החוג דר' אמל ג'מל אשר גם פתח את הדיון. דר' אמל אמר כי בחירות 2009 הדגישו את הפער הקיים כיום בישראל בין הליך הבחירות ותהליך הרכבת הממשלה (מעשה המרכבה של הקואליציה). בדמוקרטיה הישראלית, כמו בכל דמוקרטיה, אמורות תוצאות הבחירות הכלליות לכנסת לשקף את "רצון הבוחר". אך, תוצאות הבחירות אינן בהכרח משתקפות בהרכב הממשלה המוקמת לאחר גיבוש הקואליציה. מצופה כי הקשר בניהם יהיה חזק. על פי דר' אמל, הקשר שבין תוצאות הבחירות בישראל - התחלקות הקולות הפוליטיים בבחירות הדמוקרטיות - ובין הממשלה המוקמת כפועל-יוצא של גיבוש הקואליציה, הינו מיקרי ביותר. מבחינתו, יש כאן ערעור נוסף על הלגיטימציה של המערכת הדמוקרטית הישראלית. תהליך גיבוש הקואליציה הוא בעייתי בגלל מספרן הרב של המפלגות המתמודדות, ואלה המרכיבות את הממשלה בסופו של דבר. הפתרון? העלאת אחוז החסימה על מנת להוריד את מספר המפלגות המתמודדות בכנסת.
.jpg)
פרופסור מיכל שמיר הציגה נתונים אמפיריים מעניינים ביותר. על השאלה שנשאלה בסקר שהיא ערכה, על מה היו הבחירות ב-2009 ענה רוב מוחלט מהנשאלים כי הבחירות היו על הנושא של: "העם רוצה ממשלת ימין". זו הייתה תשובתם של 70% מהנשאלים. בנוסף, מתברר כי קרוב ל 60% מכלל אזרחי ישראל רואים בהקמת מדינה פלסטינית את הפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני. קרוב לשני שליש מהנשאלים אומרים כי הם מעדיפים משטר כלכלי חברתי סוציאל-דמוקרטי או סוציאליסטי מאשר קפיטליסטי. 74% מהנשאלים טענו כי על הממשלה מוטלת החובה לדאוג לכך שלאזרחי המדינה תהיה עבודה ופרנסה. על פי ניתוח התשובות הגיעה החוקרת למסקנה מרכזית אחת: הציבור רחוק מאוד ממנהיגיו בעמדותיו, והמנהיגות הפוליטית בישראל אינה מביאה לידי ביטוי את רצון הבוחרים. בלי שום ספק, מסקנה דמוקרטית מעניינת ביותר.
.jpg)
הדובר השלישי היה פרופסור יואב פלד. פרופ' פלד ניתח את מה שהוא הגדיר כ"מותו של השמאל הציוני" בבחירות 2009. על פי הנתונים שהוצגו על ידו,ֹבשנת 1992 היו 56 חברי כנסת למפלגת "העבודה" ו"מרץ" ביחד (זהו "מחנה השלום הציוני"). בתהליך הידרדרות רציף ועיקבי פחות או יותר, (עם השתהות קלה בתהליך ההידרדרות בתקופתו של עמיר פרץ) מפלגות השמאל הציוני (אמת + מרץ) הגיעו בבחירות האחרונות ל-16 חברי כנסת בלבד. "השמאל הציוני" איבד במהלך 17 שנה למעלה מ-70% מכוחו האלקטוראלי. מפלגת העבודה, טוען פרופ' פלד, היא מפלגת ההון. ובנוסף, מפלגת העבודה היא מפלגת ה"אי-שלום". מפלגת העבודה אינה מפלגת שלום. מאחר והבוחרים/ת, לדעתו של פלד ובניגוד לדעה הרווחת, הם בוחרים חכמים/ת, אין הם בוחרים בתנועה פוליטית הנוטה לשקר להם ולעצמה. הבוחרים הולכים עם מי שאומר להם ולעצמו את האמת. האמת אינה בשמאל הציוני. השמאל הציוני מת, טוען פרופ' פלד.
את הדיון האקדמי נעל פרופסור גדעון דורון. אחת מהנקודות המעניינות שהעלה פרופ' דורון הייתה שמפלגת קדימה בתור מפלגת שלטון הציגה רצון דל ביותר להגיע לשלטון. היא עסקה ב"קניבליזם פוליטי" - בלשונו הציורית - קדימה טרפה את הבוחרים מהמפלגות שלשמאלה במקום להאבק באופן נחרץ במתחריה שמימין. בנוסף, עשתה מפלגת קדימה שגיאות פוליטיות טקטיות רבות. הדרך אל השלטון הייתה חסומה, והיא נחסמה גם על ידי מפלגת השלטון (לשעבר) עצמה.
בדיון הפוליטי הופיעו, בסדר הזה, חה"כ נחמן שי, שלי יחימוביץ והשר ישראל כ"ץ. הם אמרו פחות או יותר מה שפוליטיקאים אומרים בדרך כלל לאחר שהתוצאות של התחרות המשמעותית ביותר לגביהם, נודעו ברבים. נחמן שי טען שקדימה ניצחה. בהתחשב בכל המגבלות שהיו למפלגתו זהו ניצחון גדול, אמר. נניח. שלי יחימוביץ דיברה בעיקר על רעיונות כלליים בקשר לבחירות ופוליטיקה בישראל וחידשה מעט מאוד בקשר למפלה של מפלגתה. היא ייחדה מעט זמן להסבר המציאות המוזרה שאליה נקלעה היא, מפלגת העבודה והיושב ראש של המפלגה. אין מה להסביר, על כן אין מה לחזור על אי-ההסברים. השר ישראל כ"ץ הראה כי יכולתו המניפולטיבית במרכז הליכוד משרתת אותו היטב בחישוביו הפוליטיים. נראה כי יכולתו המבריקה "לעשות קומבינות" היא הנכס האישי היקר ביותר שלו. אך נראה גם שהנכס הפרטי שלו מתחיל להיות הנכס המרכזי של מפלגתו. אפשר לשער שעוד נשמע רבות מהשר ישראל כץ.
.jpg)
האם ישנו לקח כללי שאנו, השומעים יכולים היינו ללמוד מהדיון הזה? נראה לי כי כן.
את הפורום האקדמי שאלתי שאלה אחת: "להיכן נעלם הגורם האתני בניתוח האקדמי של בחירות 2009"? התשובות שקיבלתי היו מעורפלות ביותר. לי - נראה כי הפער המעמדי-אתני בישראל הולך ומעמיק. בשורה תחתונה נראה לי כי ישנה קבוצה אתנית אחת שלטת אשר מצליחה להעמיק את ייצוגה האלקטוראלי ואת אחיזתה בשלטון והיא עשתה זאת גם בבחירות 2009. נציגיה של קבוצה זו מצליחים, בחירות אחר בחירות, להגיע להישגים מרשימים בהותירם מאחוריהם חברה לא-שיויונית, שסועה, מפורררת והרוסה מבחינה כלכלית וחברתית. אי-השיויון החברתי כלכלי מעמיק, והשלום המיוחל והמובטח הולך ומתרחק ואולי נגוז לגמרי. והיו בחירות ויש שלטון. האם יש מבחן תוצאה על פיו נבחנים פוליטיקאים בישראל? האם אי השיויון יעמיק או ישכך בתום שנות כהונתה של הממשלה הנוכחית ולקראת הבחירות הבאות? מי רוצה לנחש או לשער או לנבא?
.jpg)
המסקנות שלי מהדיון שהתרחש אתמול בחוג למדע המדינה של אוניברסיטת תל אביב הן כדלקמן: אין ערבים בממשלת ישראל למרות שהם 20% מאזרחי ישראל, המערכת הדמוקרטית בישראל ממשיכה להיפרם ולהיפגע, הבוחרים אומרים את רצונם והוא רצון מסויים ביותר, ומדיניות הממשלה היא דבר אחר ושונה לגמרי מרצונם של הבוחרים, המפלגה שאמורה להיות "מפלגת העבודה" היא למעשה "מפלגת הון" ו"מחנה השלום הציוני" הוא למעשה תנועת "אי השלום הישראלית", ולסיכום מפלגת השלטון לשעבר אפילו לא מצאה כוחות נפש בעצמה להיאבק על השלטון עם יריביה האמיתיים. ללא ספק זו מפלגת אוירה. אלה היו הבחירות של 2009. בחירות מעניינות. העולם המהופך של גורג' אורוול מ-1984 כבר כאן. החידוש היחיד, גם על פיה של פרופסור שמיר, היה ההופעה הממשית הראשונה של כוח פוליטי בידיהן של נשים בישראל. אולי משם יצא משהו בעתיד. אולי.
.jpg)
